זינגר נטלי סיפרה על משפחתה וילדיה: תצלום

צילום: ארכיון אישי עם כל אחד צריך את אותו הדבר. על הבנים ההבדל בגיל תשע שנים. על ידי הופעתו של השני היה מוכן ברצינות. טוליה נולדה ב -23 באוגוסט, וכעבור שבוע עברה סניה לשיעור השני. אבל הבכור לא זרק אחד על אחד עם בעיות, השאיר את הצעיר ביותר לאפיפיור וכל בוקר הוביל את ארסני לבית הספר, כדי להבין עד כמה חשוב לי. לפעמים אפילו על התינוק צועק בקול מאיים (הוא עדיין לא מבין כלום), וסניה ראתה שאין לי הבדל בין ילדים, זה טוב כשילדים מתעניינים זה בזה. אנחנו שואלים את הבכור: לשחק קצת עם טוליה. "אין זמן, "הוא משיב. אבל אז הוא מסכים להתחבא ולחפש. קצת רציני בעניין זה, מנסה לחפש מקומות מבודדים. וסניה יושבת במטבח וצועקת על כל הבית: "אני רואה אותך". ומה את חושבת? טוליה נאנחת: "כן, אני עומדת כאן בארון". ארסני אהב מאוד את האפקט, ועכשיו הוא רק משחק. הצעיר שאני מלמד: "שתוק, הוא מטעה אותך". אבל זה שווה את הבכור צועק מאיים: "אה, הנה אתה," הקטן מיד נכנע: "כן, אני כאן מאחורי המסך לא יכול להתאים." אנחנו צוחקים על הרצפה. וכאן עומדת טוליה, שנמצאת פעמיים מתחתיו, אוחזת את הבכור מאחורי ברכיו וצועקת: "תפסתי את ארסני". ובכן, איך אני לא יכול לצחוק? לא רוצה לגדול? לא כוח! אם תשאלו את טוליה, שהיא התינוקת שלנו בבית, הוא יענה - ארסני. ובכיר לא אכפת. יש לו עכשיו גיל כזה - אני לא רוצה לגדול. לפעמים הוא שואל: "אמא, אני עדיין ילד? "הוא זקוק לרכות. ואני כבר לא אכפת לי - זה מאהין מטר שמונים, וזה לא שווה את זה. לכן קיבלנו לו חתול כדי שיוכל לבטא רגשות, והילד הוא השתקפות של הוריו. הטעויות שלו הן הפגמים שלך. הנה, למשל, ארסני תמיד אהב ללכת לחנות: הוא עזר לי לבחור מזון ומתנות, אמר לי. ויום אחד לפני ראש השנה אנחנו נכנסים, ואני לא מזהה אותו, קצת מטורף, איפשהו ממהר. אני חושבת שמה שקורה לו, ואז הבנתי: הכול מבעבע בתוכי. אני רוטטת, אני לא יודעת מה לקנות, אבל הזמן קצר. אבל מבוגרים יודעים איך להתנהג, וכנראה אני נראה רגוע. והבן, כמראה, שיקף את המתרחש בנשמתי. אז לפעמים אתה לא צריך לגעור בילדים, אבל לעבוד על עצמך. או כאן סניה כל הזמן תולה מגבת רטובה על שלנו. אבא הידיים בצדדים: "כמה פעמים לומר ...", ואני צוחקת הצידה, כי בעלי הוא אותו: הוא יהיה לשטוף את ראשו ואת המקלחת באמבטיה, הוא מתגלגל עד שמישהו תולה. או להאשים את הילדים לארוחת ערב: "אל תרים זה את זה מתחת לשולחן, אל תדבר, אתה צריך לאכול בשתיקה". וכשהוא מתיישב אליהם, מתחיל הראשון, ואז הוא נוגע ברגלו, ואז בידו הוא מדבר בלי לעצור. כשאני מצביע על בעלי, הוא צוחק: "אחרי הכל, זה נכון".