מריה קוז'ובניקובה: אני לא מדברת על הגחמות של הילדים
צילום: ולריה מיקינקו יש לי חיים חדשים לגמרי. פעם זה היה תמיד: "אני, אני", ועכשיו: "ילדים, ילדים, ילדים". בהתחלה אני חושבת על מה שבני זקוקים, ורק אז אני נזכרת בצרכים שלי. לפני לידתם, הייתי נואש, לא מפחד לקחת סיכונים, אבל עכשיו כל פעם אני תוהה מה זה יכול להוביל. אחרי הכל, אני אחראי לא רק על עצמי, אלא גם על הילדים. אז אני צריך להפסיק את "רוצה". הפסקתי ללכת לאירועים חברתיים. וזה לא בגלל הריון ולידה, אני פשוט מפלגות יותר, עניין בהם נעלם. אחרי הכל, הם באים לשם כדי לחייך, לצלם, להראות שאתה בין אלה מוזמנים. ואני לא רוצה לבזבז זמן על זה. למה? אני מעדיף לבלות אותו עם קרובי. אגב, היחסים שלנו עם זניה, בעלי, השתנו אף הם: התקרבנו זה לזה, משהו שנראה לגבר ואשה יוצרים משפחה - ילדים, ואניה בכירה הייתה העתק של אביו. קיוויתי שהוא יהיה לפחות קצת כמוני, אבל לא. חתך העיניים, תווי הפנים, החיוך, האופן שבו הוא צוחק, נשפך על ידי זניה. אבל עכשיו מגודלים. ומקסם נולד - העתק של האב, בעלי אוהב להתעסק עם הילדים. יכול בקלות לשנות את החיתול כדי מקסים הצעיר, להאכיל. הוא עושה את זה בהנאה, אם כי מיד הסכמנו שזה לא אחריות ישירה שלו, אבל שלי. אבל מצד שני, אני רגוע שג'ניה תמיד יכולה להחליף אותי. אין לנו בייביסיטר. כשאני בעבודה, אמא שלי או זניה נשארת עם וניה.
צילום: כוכבי פרסונה צילום:האינסטגרם של מריה קוז'בניקובה ילדים קטנים רגישים מאוד לחולשת הוריהם, יש להבין זאת. לדוגמה, ואנצ'קה אוהב לאכול מאוד ולפעמים מתחיל להיות קפריזי מבעוד מועד. אחרים אומרים: "טוב, תאכיל אותו, למה אתה צוחק?", ואני מנסה לדבוק בלוח הזמנים כדי שהבן שלי לא יתחיל לתמרן. הזמן המגיע לו. אחרת הילד יבין את העיקרון וישלוט בך בדמעות. וזה לא בסדר - אי אפשר לעקוב אחר גחמות ילדים. אני בטוח בכך, ובעלי תומך גם בי. למרות שאנו מאוד רוצים לפנק את בנינו. אבל ברגע שהם החליטו, אז זה בלתי אפשרי.
