צילום: לאחות הצעירה של סטארפיס נטליה מלידה יש צורה חמורה של אוטיזם ושיתוק מוחין. כל הילדות היתה המודל העתידי מעורב בחינוך שלה. וכשגדלה ועשתה קריירה הקימה את "קרן הלב העירום", שעוסקת בבעיות של ילדים עם מוגבלויות בהתפתחות הנפשית, וכיום, במסגרת הסלון של מוסקבה, הם דנו בנושא זה כל היום. הגיעה במוסקבה במיוחד למען הכנס הזה, שם סיפרה על ההצלחות ובעיות הקרן, כמו גם עליה: - עכשיו ילדים "מיוחדים" נלקחים לבתי הספר החינוכיים הרגילים. לאמי לא היתה הזדמנות לשלוח את אוקסנה לבית הספר, אפילו מחשבות כאלה לא קמו. באותו זמן המקום היחיד שבו הציעו לנו לארגן את זה היה פנימייה שבה היא תחיה במשך חמישה ימים, ובסוף השבוע היינו לוקחים אותה הביתה. ניסית. אבל מהר מאוד הבנתי שמה היא פשוט תמות מעצב, בלי אמי ואני. והם לקחו אותו הביתה. אז אוקסנה גדלה בבידוד, השכנים ברחו מאיתנו, חלקם אפילו שנאו, כי האחות הקטנה, אם רצתה, יכולה לדפוק על הסוללה כל היום, היה לה קשה להסביר שהיא לא צריכה לעשות את זה. ואני זוכרת איך למדה לפתוח את הברז בחדר האמבטיה וטבלה את השכנים כמה פעמים. שוב, לא הבנתי שפגעתי במישהו, שמחתי מאוד שלמדתי לעשות את זה, וחזרתי על זה כמה פעמים. עכשיו אני זוכרת את זה בחיוך, אבל אז, כמובן, זה בכלל לא היה מצחיק. אבל אני רוצה לציין שלא היתה לי שנאה הדדית לשכני, הבנתי את רגשותיהם, לא הייתי ממורמרת. חשוב מאוד להורים לילדים "מיוחדים" שלא לעבד את הכעס הזה. אם הולכי הרגל מביטים בילד, אל תתלונן בכעס: "מה אתה בוהה," עדיף לחייך, להציע לספר על הילד שלך, מה הוא יודע ומה לא. זה חשוב מאוד לעתידך ולעתיד ילדך, אוקסנינה נאיביות, טוב לב, אהבתה לנו נתנה לנו עם אמי של כוח. האחות לא הבינה מה עלינו להתמודד. בלי לדעת זאת בעצמה, אוקסנה עזרה לי ולאמי להתמודד ולחכות לימים הקשים. חיוכה וחיוביה תומכים בנו כשהמצב רע מאוד. באותו רגע היו נשיקותיה חשובות, רשלנותה. לפעמים היינו צריכים את זה יותר משהיה לנו.
