1. אנו מעוררים פחד
זכרו, כשהיינו ילדים אמרו לנו:אל תלך לשם, יש שם בוגמן? זה נראה כמו ביטוי לא מזיק - אף אחד אפילו לא יודע איך היצור הבדיוני הזה נראה. ילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים במיוחד אינם מבינים את משמעות המילה המוזרה, ולכן הם מתחילים לקשר אותה לפחדים שלהם. ואז ההורים מופתעים מדוע הילד שלהם פתאום פחד מהחושך והדממה או להיפך, קופץ לקולות שונים עוד טקטיקת הפחדה מטופשת שהרבה אמהות ואבות עדיין אשמים בה: לא תאכל/תתלבש. בחום / להתנהג יפה - הרופא יבוא ויתן לך זריקה. האם לדעתך הילד יתחיל מיד לאכול עבור שניים? אין מצב! אבל הוא יזכור את דבריך. והוא יכול להיגרר לבית החולים רק במצב מחוסר הכרה - כשהוא כבר לא יכול להתאפק והאמבולנס ייקח אותו המומחית שלנו, הפסיכולוגית, הבלוגרית ואם לחמישה ילדים לריסה סורקובה:
התקשר לאחרונה עם אישה בת 39 עם סרטןהחזה של השלב הרביעי, היא בין חיים למוות. היא לא יכלה להביא את עצמה לרופאים במשך שנה, כי היא פחדה מאוד מהם. הסבתות כל הילדות הפחידו אותה, שהרופא יבוא ויכניס לניקסס הילדות. עכשיו, למראה חלוקים לבנים, היא שולחת את פיה, קשה לה לדבר, ואפילו להתייחס אליה עוד יותר.
צילום: GettyImages
2. שבירת אמון
מצב במגרש המשחקים.- בנך דחף את בתי! - אומרת אישה אחת לאחרת. לאחר שהתנצלה, האם הנבוכה ממהרת לנזוף בצאצאיה "סריוזה, בוא הנה!" מה זה, למה אתם פוגעים בבנות?! - היא מכה אותי ראשונה! קדימה, בוא נלך הביתה מהר לפעמים מבוגרים מסתערים על ילדים אשמים אפילו בלי לנסות להבין את המצב. ולילד אולי יש אמת משלו. ובעצם העלמת עין מזה, אתה שובר את האמון ביניכם. לרוב אנחנו עצלנים מדי לדבר עם ילדנו ולנתח את מעשיו. במוחם של רבים יש גישות יבשות שאסור לריב ולקרוא בשמות. למה? מה זה משנה זה אסור, נקודה! אבל אם ילד מתנהג באגרסיביות, כנראה שיש לכך סיבות: לריסה סורקובה:הורים של ילד בן 4 פנו אליי,שפתאום הפסיק לדבר. התברר שיש לו בעיות בגן: הגננת התלוננה שוסיה, בוא נקרא לו כך, מתנהג בצורה לא טובה. אמא ואבא האמינו למורה וכל הזמן הענישו את הילד. מאוחר יותר התברר שלמורה היה ילד משלה באותה קבוצה, והוא לא אהב את ואסיה. אבל איש לא הקשיב לילד ולא רצה להבין שהוא אומלל בגן, שהגננת מדכאת אותו. נפשו של הילד שוחזרה במשך שנה שלמה. הכל הסתדר, אבל כדי להשיג זאת, ההורים היו צריכים גם לעבוד על עצמם, להיות יותר עדינים וקשובים.
3. להטיל אימה עם ציונים
הורים רבים עדיין מקביליםבין עתידו המזהיר של הילד לבין הביצועים שלו בבית הספר. חברה שלי עזבה את עבודתה כדי ללמוד עם בנה. כעת ילדה בן ה-9 מכופף את גבו ליד שולחנו מארוחת הצהריים ועד שעות הערב המאוחרות במקום להתרוצץ בחצר עם בני גילו. ויש לה טיעון עטור ברזל לכך: "הוא לא מנסה לבד - הוא עושה משהו במשך שעה ואז רץ לחברים שלו". פעם הוא קיבל C במתמטיקה, אבל עכשיו הוא מקבל A! יש לנו ליציום מובחר, יש הרבה ילדים מחוננים בכיתה - אנחנו צריכים לעמוד בהם. ועל ביצועים אקדמיים גרועים הם יכולים לגרש אותך...כל אחד מאיתנו שמע על תסמונת סטרייט-A, אבל לא כולם מבינים עד כמה מדובר בבעיה רצינית של לריסה סורקובה:ילדים נענשים לעתים קרובות על ציונים גרועים, אם כימערכת 5 נקודות אינו אידיאלי וסובייקטיבי. מה קורה? יש 5 - אוהב אותך, יש 2 - כל עצוב, ואפילו האזיקים ניתנו. נוירוזה נוצרת, הילד שואף להיות הראשון תמיד ובכל מקום, אחרת הם לא אוהבים. התקנה זו מביאה אותו לבגרות. אבל להיות הכי טוב בכל מקום - בעבודה, בבית, בספורט, מעצם הגדרתו הוא בלתי אפשרי. והאיש דמעות. אז אני צריך ללכת למטפל ולשבת על סמים. התרחיש הגרוע ביותר - כאשר אדם מרגיש כל כך לא מוצלח, כל כך בטוח שאף אחד לא אוהב אותו, כי הוא יכול להתאבד.
"שוב המדליה" צילום: קוד פתוח
4. טיפוח חרדה
החיים נהיו מפחידים.הפעל את החדשות - פיגועים, רציחות, אלימות. אחרי שהקשבתי לתקשורת, אני רוצה ללכת לחנות לתבשיל ולהסתגר בבונקר תת קרקעי "אל תסתובב בשממה, מטורף יגנוב אותך, יחתוך אותך לחתיכות ויזרוק אותך לנהר. !" – אמרה המורה שלי לבטיחות בחיים בתיכון. "תיזהר במדרגות הנעות, אחרת החגורה תשאב אותך פנימה!" – אב מלמד את בנו בן ה-5 כשהוא יורד לרכבת התחתית. ובדיוק שם על הרציף, הסבתא מפחידה את נכדתה: "אל תעבור על הקו, אם תיפול על הפסים, הרכבת תחתוך לך את הרגליים!" העצה נכונה, אבל משום מה היא גורמת לי לצמרמורת. זה לא מפתיע שהיום יש כל כך הרבה מקרים של התקפי פאניקה שמופיעים פתאום במקומות צפופים "זה קרה לי ברכבת התחתית", כותבת אלנה בפורום פסיכולוגי. - חוסר תחושה, דפיקות לב, גוש בגרון... זה חלף אחרי חמש דקות, אבל הפחד מלנסוע ברכבת התחתית נשאר ומופיע מדי פעם לריסה סורקובה:התקפי פאניקה הם מנגנון ההגנה של הגוף שלנו.פּסִיכָה. זוהי תגובת השרירים לאדרנלין שקיבלת – למשל תחושת גוש בגרון. בהשפעת הורמוני הלחץ בפה, קשה לנשום. ישנם התקפי פאניקה רבים עקב זרימת המידע העצומה. אנחנו טובעים בפרטי חייהם של אחרים ובצערם של אחרים. יום אחד, "הכוס עולה על גדותיה", והנפש מגיבה ללחץ הקטן ביותר. זכרו שמבוגרים הם הערבים לשלומו ולבטחונו של הילד.
