- ובכן, כאשר השני? - חברותיה של אמי שואלות אותי בשמחה בכל פגישה, אני מחייכת בחזרה וחושבת: "לעולם לא זין! "בדיוק אותה מחשבה עלתה במוחי כשהלכתי אל מעבר לבית החולים ליולדות עם סאשה בת חמישה ימים בזרועותי. "תחזרי לנער, "אמרה האחות. ללא שם: כן, עכשיו. כמובן, בית החולים ליולדות הוא לא הסיבה היחידה מדוע אני נשארתי אמא של ילד יחיד. אבל הרושם היה חזק: הריון היה די קל בשבילי. הייתי צעירה, חמותי, לא היה לי את האינטרנט (אף אחד לא עשה את זה לפני 18 שנה), לא היו חברות שהיו מוכנות לשדר מסביב לשעון על זוועות המיילדות שלנו. הכול היה טוב. הלכתי לבית החולים ליולדות כשהתחילו הצירים. באמבולנס
תמונה:GettyImages היה לי תיק כמובן, כמובן. אבל החלק הפנימי הוא בכלל לא מה שנאסף עכשיו. מאותו הדבר, כנראה רק נעלי בית וחיתולים. שאז היו שווים את משקלם בזהב, אגב. חלוק לילה? חלוק? גרביים? לא, בהחלט. הם יוציאו חופשת מחלה - שטופים, למראה נורא, בכתמים מבחילים. היו לי ארבעה חורים לידיים בלבוש שלי - בצד אחד. מצד שני, אחד. אבל אז מלמעלה למטה. "זה פשוט משפיל" - אפילו הרופא מהמחלקה הבאה, התלבושת שלי נראתה עלובה מדי. רפידות לאחר לידה? איך אתה הולך ללבוש אותם? גם תחתונים אסורים. אני לא יודע למה, אבל אני לא יכול. באופן כללי, התיק התברר כצנוע למדי: נעלי בית, מברשת שיניים, חיתולים ותרופות. אני יושב ליד הדלת על כיסא גבוה, היולדת ממלאת מפה. מדי פעם אני קופא מכאבים - הצירים עוברים. “הבאת חיתולים? - אחות שעוברת ליד בועטת בכסא עליו אני יושב. - ומה עם האמבולנס? לא יכולתי להגיע לשם לבד? ”אני מרימה אליה מבט מבולבל. זה כואב לי, קשה להתרכז במשהו אחר חוץ מהרגשות שלי. ובכלל, אני לא רוצה להקשיב לשום דבר חוץ ממני. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בזה, אתה יודע. "טניה, אז," המלטה בה המיילדת. אחר כך לוקחים אותי לחדר לפני הלידה, מניחים אותי על הספה ומשאירים אותי לבד. למדוד את תדירות הצירים? תרגע! "בשעה חמש, לא מוקדם יותר," הם אומרים לאמא שלי, שהתקשרה למחלקה. השעון הוא צהריים. יש טפטוף בווריד. מה שהבאתי איתי - כן, בתיק שלי, מלבד נעלי בית, היו משככי כאבים (baralgin. עדיין לא הומצאה הרדמה אפידורלית), מזרקים, טפטפת, אוקסיטוצין באמפולות. שכבתי לבד שעה וחצי. אף אחד לא ניגש אלי - אתה מבין, הם חיכו לי להתחיל לצרוח. אבל לא צרחתי. זה היה איכשהו מביך - בדיוק שם הילדים ישנו, האימהות נחו. “לא צעקת? ולא בכית? " - אז תהתה סבתי. זה איך. יש לי מצפון.״ היא פתחה את פיה רק כדי להתקשר למיילדת. הבנתי שהגיע הזמן לעשות משהו. ללדת, למשל. היא התאמצה - והבינה שמשהו קרה. "נטליה וסילייבנה," התקשרתי. "כן, כן, עכשיו," הוא עונה מהמסדרון. אני מחכה. הניסיון הבא - הם היו, מסתבר. גם אז לא היו קורסי הכנה ללידה. מה ואיך, לא היה לי מושג. אבל אף אחד לא לחץ על הבטן. לא הייתי צריך. "נטליה וסילייבנה!" - אני מתקשר בפעם השנייה. חכה דקה!" - המיילדת השליכה לאחור את הסדין. כל צוות המחלקה, כולל גברת הניקיון, הגיע בריצה לצרחה. לאן אני יכול ללכת, עצי חג המולד, מקלות ... בתי, בניגוד לתחזיות, נולדה בשעה שלוש וחצי. איך הרוזאל נראה מבפנים, מעולם לא גיליתי. ואין לי חרטה. 40 דקות אחרי הלידה הם הניחו אותי על הרגליים, בחנו אותי על כיסא ושלחו אותי למחלקה. כן, בכוחו שלו. אילו גורמות? כלומר, אתה לא יכול לקום? האם המפרקים כבר במקום? תפסיק עם זה, הם היו יולדים בערימת שחת לפני כן. בסדר. נשכבתי על מיטה עם רשת שריון כתוש. הילד נלקח משם, ואז הביאו אותו רק לצורך האכלה. כמה שנים לאחר מכן הופיעו בתי חולים ליולדות "ידידותיים לאם ולילדים". ולפני זה היה מה? ..
תמונה:אני מנסה להבין מה קרה לי באופן כללי, לאן הלכה כרגע הבטן שלי, שגדלתי וסחבתי איתי, אני רוצה ללכת לשירותים. אני קם, אני הולך. על גבי חלון החלון שהתנפץ יש שכבה גדולה של קרח. מושב האסלה אינו מעורר ביטחון מהמילה "בהחלט". במראה - מבוגר ממני, עץ, מכוסה בצבע מתקלף וכאילו נראה ברסיסים. שמעתי לפני שעה שהם הביאו מהכפר אישה עם מדים "20". יש לה כינים, באופן כללי. ואלוהים יודע מה עוד. סליחה על הפרטים, אבל להשתין בתנוחת רכיבה לאחר הלידה עדיין מרגש. דם, אתה יודע, זיעה. "אני יכול ללכת למקלחת?" - שאל ביישנות את המיילדת. היא, המנגבת את שערה הרטוב במגבת, אומרת שיקחו אותי לכבס אם אשאר כאן יותר מעשרה ימים. עד אז, בצע את המטלות ההיגייניות שלך במחלקה, יש כיור. פעמיים ביום במסדרון נשמע הקול "נשים, שטפו אתכן!" המשמעות היא שהאחות חיממה את המים וגוררת את הדלי לחדר האמבטיה. שבה, אגב, עדיין היה אפשר לסגור. בשיחה לאורך המסדרונות, נשים בלידה משכו את עצמן בהליכה של ברווז. למה ברווז? ובכן, זכור, אתה לא יכול לקחת איתך תחתונים. לאמהות ניתנו חיתולים חסונים שהוצעו לשמש כרפידות. תארו לעצמכם איך זה היה להסתובב תוך ניסיון לשמור את המגבת הזו בין הרגליים. לא כולם הצליחו. אחת הילדות הלכה כשהיא אוחזת בחיתול בשתי ידיו - מלפנים ומאחור. האם זה משפיל? ואיך. צמא. במסדרון יש מיכל מים לשתיית אמייל למטרות אלה. לא מיובאים, לא, מוסיפים שם מים מבושלים כל יום - חמים, מגעילים. יש מצקת על המכסה. אני מרים אותו - ג'וק שמן מסתכל עלי מתחת לצקת. אני בולע את הגוש בגרון ומחזיר את המצקת למקומה. לא, החיים לא הכינו אותי לזה. הם האכילו את כולנו בחדר האוכל. הלכתי לשם בדיוק פעם אחת - לשתות תה. תה, כמו שמן, בדיוק כמו שחור ושמנוני, הוצאנו מהדלי. אי אפשר לשתות את זה כי זה לא תה. לצבע, נוספה לו סודה, לא עלי תה. פשוט התנצלתי להתקרב לשולחן: החלק התחתון של הצלחות היה מכוסה בשכבה מחוספסת ... אני לא יודע למה. אקונומיקה, אולי? לא רציתי לגעת בו. כעבור חמישה ימים נתנו לנו ללכת הביתה. האושר הוא מדהים. ואפילו לא כי סוף סוף הצלחתי להיות עם הבת שלי. הצלחתי לשטוף, ללבוש מצעים נקיים. כן, באופן כללי, שימו משהו נורמלי עם הפגם האפי הזה. תשתה קצת תה. תאכל קצת מרק. בסופו של דבר, להירדם בחיבוק עם ילד. תודה על לא ערמת שחת.
