- ובכן, כאשר השני? - חברותיה של אמי שואלות אותי בשמחה בכל פגישה, אני מחייכת בחזרה וחושבת: "לעולם לא זין! "בדיוק אותה מחשבה עלתה במוחי כשהלכתי אל מעבר לבית החולים ליולדות עם סאשה בת חמישה ימים בזרועותי. "תחזרי לנער, "אמרה האחות. ללא שם: כן, עכשיו. כמובן, בית החולים ליולדות הוא לא הסיבה היחידה מדוע אני נשארתי אמא של ילד יחיד. אבל הרושם היה חזק: הריון היה די קל בשבילי. הייתי צעירה, חמותי, לא היה לי את האינטרנט (אף אחד לא עשה את זה לפני 18 שנה), לא היו חברות שהיו מוכנות לשדר מסביב לשעון על זוועות המיילדות שלנו. הכול היה טוב. הלכתי לבית החולים ליולדות כשהתחילו הצירים. באמבולנס
צילום: יש לי כמובן שק, כמובן. אבל בפנים זה לא מה שהם אוספים עכשיו. מאותו הדבר, כנראה רק נעלי בית וחיתולים. אשר אז היו שווים את משקלה בזהב, דרך אגב. כתונת לילה? חלוק רחצה? גרביים? לא, בהחלט. הם יקבלו רשימת חולים - כתם דהוי, מפחיד, מחליא. היו ארבעה חורים לידיים שלי - בצד אחד. מצד שני. אבל מלמעלה למטה." "זה פשוט משפיל" - אפילו התלבושת שלי נראתה מרופטת מדי אפילו לרופא מהמחלקה השכנה. ואיך תלבש אותם? גם תחתונים בלתי אפשריים. אני לא יודע למה, אבל זה בלתי אפשרי. ככלל, התברר שהשקית צנועה למדי: נעלי התעמלות, מברשת שיניים, חיתולים ותרופות.ישבתי ליד הדלת על הכיסא, המיילדת ממלאת את המפה. אני קופא מכאב מדי פעם - הכאבים עוברים. "האם הבאת חיתולים? - בועט בכיסא שבו אני יושב, אחות חולפת. ומה עם האמבולנס. לא יכולתי ללכת על עצמי? "אני מביטה בה מבולבלת מלמטה למעלה. זה כואב לי, להתרכז במשהו אחר מאשר הרגשות שלי קשה. בכל אופן, אני לא רוצה להקשיב לשום דבר חוץ ממני. זאת הפעם הראשונה, את יודעת." טניה, ואז, המיילדת הניחה אותה על הקו, ואז לקחו אותי לחדר הלידה, הניחו אותי על הספה והותירו אותי לבד. למדוד את התדירות של התכווצויות? כן, להירגע! "בערך חמש, לא לפני כן, "הם אומרים לאמי, שטילפנה למחלקה. על השעון - צהריים. בווינה לטפטף. הבאתי איתי - כן, בתיק שלי, מלבד נעלי בית, היו משככי כאבים (baralgin), הרדמה באפידורל טרם הומצאה), מזרקים, טפטפת, אוקסיטוצין באמפולות. לבדי שכבתי שעה וחצי. אף אחד לא ניגש אלי - אתה מבין, הם חיכו לי שאתחיל לצרוח. אבל לא צרחתי. זה היה מביך איכשהו - שם הילדים ישנים, האמהות נחות." איך, לא צרחת? ואינך בוכה? "סבתי הופתעה אז. וכך. מצפון יש לי, הפה נפתח רק כדי להתקשר למיילדת. הבנתי שהגיע הזמן לעשות משהו. ללדת, למשל. היא התאמצה - והבחינה שמשהו קרה. "נטליה Vasilievna", - אני קורא. "כן, כן, עכשיו," מגיב מהמסדרון. אני מחכה. הניסיון הבא - זה היה להם, מסתבר. גם לא היו קורסי הכשרה ללידה. מה ואיך, לא היה לי מושג. אבל על הבטן, אף אחד לא לחץ. לא הייתי חייבת." נטליה וסילייבנה! ""אני קוראת בפעם השנייה." עצור! חכה! "המיילדת החזירה את הסדין לאחור. בבכי רץ כל צוות המחלקה, כולל המנקה. איפה אני הולך לראות, מקל עצים ... הבת שלי, בניגוד לתחזיות, נולדה בשתיים וחצי. לא זיהיתי איך הסתכלתי מבפנים. ואני לא מתחרט על זה, אחרי 40 דקות אחרי הלידה הייתי על הרגליים, בדקתי כיסא ונשלחתי למחלקה. כן, תחת כוח משלה. מה הם כסאות גלגלים? אני מתכוון, אתה לא יכול לקום? וגם, המפרקים במקום עדיין לא עלו? כן, עצור, לפני שהם אפילו ילדה ערימת שחת. בסדר. שכבתי על המיטה עם רשת שריון מרוסקת. הילד נלקח משם והובא רק להאכיל. כמה שנים לאחר מכן, בית חולים ליולדות, "ידידותי לאם ולילד". ולפני זה היה מה? ..
תַצלוּם: GettyImages אני מנסה להבין מה קרה לי, לאן נעלמה פתאום הבטן שלי, שגדלתי וסחבתי כל כך הרבה זמן, אני רוצה ללכת לשירותים? אני קם והולך. יש שכבה ענקית של קרח על זכוכית החלון השבורה. מושב האסלה אינו משרה ביטחון כלל. הוא נראה מבוגר ממני, עץ, מכוסה בצבע מתקלף וככל הנראה, מלא רסיסים. שמעתי לפני שעה שהביאו אישה מהכפר עם "טופס 20". בעיקרון, יש לה כינים. ואלוהים יודע מה עוד. סליחה על הפרטים, אבל לכתוב בעמדת בוקרת אחרי לידה זה ריגוש אמיתי שאני רוצה לשטוף את עצמי. דם, אתה יודע, זיעה. "אפשר להתקלח?" – אני שואלת בביישנות את המיילדת. היא, מייבשת את שיערה הרטוב במגבת, אומרת שייקחו אותי לחפוף אם אשכב כאן יותר מעשרה ימים. עד אז, עשו את ההיגיינה האישית שלכם במחלקה, יש כיור פעמיים ביום, נשמע במסדרון "נשים, רחצו". זה אומר שהאחות חיממה את המים וגוררת דלי לשירותים. שבה, אגב, עוד אפשר היה להסתגר אז. בתגובה לקריאה, נשים בלידה הגיעו מזפזפות לאורך המסדרונות בהליכה כמו ברווז. למה ברווז? ובכן, זכור, אתה לא יכול לקחת איתך תחתונים. אמהות קיבלו חיתולים ענקיים, שהוצעו לשמש כרפידות. תארו לעצמכם איך זה יהיה לנוע תוך כדי ניסיון לשמור את המגבת בין הרגליים. לא כולם הצליחו. אחת הבנות הלכה כשהיא מחזיקה חיתול בשתי ידיים - מלפנים ומאחור. משפיל? כמובן שכן. אני צמא. במסדרון יש מיכל אמייל עם מי שתייה למטרות אלו. לא מיובא, לא, מוסיפים שם מים רתוחים כל יום - חמימים, מגעילים. יש מצקת על המכסה. אני מרים אותו וג'וק מאכיל היטב מביט בי מתחת למצקת. אני בולע את הגוש בגרון ומחזיר את המצקת למקומה. לא, החיים לא הכינו אותי לזה. כולנו האכלנו בקפיטריה. הלכתי לשם בדיוק פעם אחת - לתה. שלפנו את התה, שהיה כמו שמן, שחור ושמנוני, מדלי. אי אפשר לשתות את זה כי זה לא תה. בשביל הצבע נוספה לו סודה, לא עלי תה. פשוט בזתי לגשת לשולחן: החלק התחתון של הצלחות היה מכוסה בשכבה גסה... אני לא יודע מה. כלור, אולי? לא רציתי לגעת בזה אחרי חמישה ימים נתנו לנו ללכת הביתה. האושר הוא מדהים. ואפילו לא בגלל שסוף סוף הצלחתי להיות קרובה לבת שלי. הצלחתי לשטוף את עצמי ולבשתי תחתונים נקיים. למעשה, תלבשי משהו רגיל במקום הסמרטוט האפי הזה. שתה קצת תה. תאכל קצת מרק. לבסוף, נרדם מחבק את הילד בערימת שחת, אתה אומר? תודה שאתה לא ערימת שחת.
