לבסוף, הקטנה שלך התבגרה והחלטת לקום.ככלל, ההורים מתחילים להשמיע אזעקה רצינית כאשר הילד כבר לומד בגן. ברור מאליו. הילד עובר לעולם ומגעים חברתיים וחברתיים מעולם המשפחה הסגור. אורח החיים של הילד משתנה ומוביל, קודם כל, להפרעות קלות בתחום הרגשי. תקופת ההסתגלות מאופיינת ברפיון, חרדה, מתח רגשי. לחץ רגשי משפיע על התיאבון, הבריאות והשינה של הילד. ככל שהמצב משתנה, הפעילות שלו משתנה, הוא בכלל לא מתעניין בצעצועים, רמת הפעילות בדיבור יורדת. הדיכאון הכללי נובע מהעובדה שהתינוק מוקף בחבריו ומסתכן בחשיפה לצמחיית הנגיף של מישהו אחר, מה שעלול להוביל למחלת הילד. יתכן ועם מידת הסתגלות לא משמעותית של הילד בין כותלי מוסד לגיל הרך, כל התסמינים הללו נעלמים די מהר. והתינוק מתחיל ללכת בשמחה ובשלווה לגן. ההורים תמיד מודאגים מהגיל בו עדיף לשלוח את ילדם לגן. אי אפשר לענות עליה באופן חד משמעי, כי הכל תלוי במאפיינים האינדיבידואליים של הילד, בחינוכו במשפחה ובמידת השליטה בכישורי השירות העצמי. אין ספק שלילד בן שלוש המתכונן לגן יש דיבור מפותח יותר, הוא מרגיש צורך בתקשורת של ילדים, וכבר יש לו כישורי שירות עצמי מושלמים. כאשר לילד בן 1.5-2 אין ממש את כל התכונות הנ"ל. תינוק מתחת לגיל שלוש פחות מותאם להפרדה מאמו, הוא פגיע וחלש יותר, ומשמעות הדבר היא שבגיל זה ההתמכרות מתרחשת קשה וארוכה יותר, ואף מלווה במחלות. ההתבגרות של כל התהליכים המנטליים והתפתחות גופנית אינטנסיבית מתרחשת בדיוק בתקופה זו. במהלך היווצרותם הם מועדים יותר לתנודות נפשיות, ולעתים אף להתמוטטות עצבים. שינוי תנאי הסביבה והצורך בפיתוח צורות התנהגות חדשות דורשות את המאמצים הגדולים ביותר של התינוק, וככל שהילד מתבגר כך הוא יתמודד איתם טוב יותר. הרבה תלוי כיצד ובאיזו מידה הילד מוכן למעבר לגיל הרך, ומהלך תקופת ההסתגלות תלוי.
