השחקנית "בנים אמיתיים" זואי ברבר סיפרה על החינוך של הבת שלה

- נדיה פונה לשלושה בחודש יוני. כל רגע שאני בעבודה, נדמה לי שחסר לי משהו. אחרי הכל, יש לה פנים חדשות בכל יום, נימוסים משתנים. הבת היא קצת אני. מתמיד, עומד על שלו. זה קורה, אנחנו טוענים, אני אומר: "אני מבוגר ואני יודע איך זה יותר טוב". נדיה השיבה: "ואני יודעת מה אני רוצה!" כתוצאה מכך, אבא מפריד בינינו (השחקנית נשואה לתסריטאי של הסדרה "בנים אמיתיים" מאת אלכסנדר סינגוזוב.) - הערה: "אנטנות"). הוא וסבא וסבתא שלי יש "שוטרים טובים", אנחנו נאלצים לשמור על ההגנה לחנך עם המטפלת. ובעוד תוכנית זו פועלת.צילום: רומן קוזנצוב

אני מנסה להגשים את החלומות שלי בנדיה

"פעם חשבתי שאהפוך לחברה של הבת שלי".אבל התברר שאני בדיוק מעתיק את החינוך של אמא שלי. המשפט שלה "אני לא החברה שלך" נמצא על קצה הלשון שלי כשנדיה לא מקשיבה... ואני מתאפקת כדי לא לספר לה לדונה (כך מכנה השחקנית בחיבה את בתה. - שימו לב ל"אנטנות"). ואני מקווה שלעולם לא אגיד את זה, כי אני עצמי שנאתי את זה בילדותי. אם משהו קורה, אני אומר בחומרה: "אז!", והיא כבר מתוחה, במקביל, בענייני חינוך, אני משתדלת לא לשים לב לדעות של אחרים. למשל, לא משנה כמה ינסו לשכנע אותי, אני לא מתכוונת לשלוח את נדיה לגן. בשביל מה זה? לילד להתרועע ולתקשר עם בני גילו. ואני חושב שספלים יכולים לעזור בזה. אקח את דוניה לריקוד ואומנויות לחימה. כולם תוהים למה ילדה צריכה קראטה, אבל אני מבין שאני מנסה להגשים את חלום הילדות שלי בנדיה. רציתי להיות מסוגל לעמוד על שלי, וגם אומנויות לחימה מאוד יפות. אבא שלנו מתעקש לשחות. ואני אוסיף ציור לערימה. אני חושב שנלך איתה ביחד - אשמח ללמוד איך לעבוד בכן. עוד תוכנית קטנה היא לנקב לי את האוזניים. לא לי ולנדיה אין עגילים. כשהיא תהיה בת ארבע, ננקב לנו את ארבע האוזניים בבת אחת. מסתבר שאני מעתיק בדיוק את החינוך של אמא שלי בסדרה "בנים אמיתיים", אני אמא של הבן שלי ואני לא מגדלת את נדיה. בתור ילדה. אני לא רואה בה נסיכה, אלא רק ילדה, אדם. הדבר העיקרי שאני רוצה ללמד אותה זה סבלנות. כמובן, היא יכולה להתבכיין ולדרוש צעצוע. לפעמים אני יכול לומר במפורש: "שכחתי את הכסף. פעם אחרת". והיא לא תתחיל לדפוק את הראש ולהיסטרי. סבלנות היא תכונה חשובה, היא תביא לה פירות רבים בעתיד. ובכן, אבא שם דגש על מצב רוח טוב בגידולו. אני חושב שאם כל אחד מאיתנו יביא משהו אחר, נגדל את האדם הנכון.

רוצה שחקנית - לשלוח אותו "כל קשה"

"אני כבר שם לב לאמנות אצל הבת שלי."כשהיא ואבא שלה מדליקים סרטים מצוירים על מקרן גדול בסופי שבוע ומציגים מיני סצנות מהם ביחד, אני רואה כמה מגניב נדיה הופכת. זה לא משנה איזה תפקיד הוא זכר או נקבה. הבת שלי נותנת 100% בכל תפקיד אם בוקר אחד היא תתעורר ותאמר שהיא רוצה להיות שחקנית, אני אשלח אותה מיד ל"שובר שורות". אני אתן את זה לתיאטרון ילדים - כדי שיהיו חזרות של שלוש שעות בערב ודיווח על הצגות בסופי שבוע. גם אותי זרקו מיד למים בלי שלימדו אותי לשחות: אחרי הלימודים רצתי לחזרות בתיאטרון המחול לילדים שלוש פעמים בשבוע, ובימי ראשון במקום מנוחה היו לנו קונצרטים שנמכרו אליהם כרטיסים. יש לי זיכרונות די שליליים מבית הספר. הייתי תלמיד ג'." אם נדיה רוצה להמשיך אחרי טבילה כזו, אז זה שלה! ואם לא, לפחות לא תבזבזו זמן. יש לי תוכנית שהיא תסיים כיתה א' או ב' ואז תעבור לחינוך ביתי. והתמקדתי, למשל, בספורט ובמשחק יש לי זיכרונות די שליליים מבית הספר. הייתי תלמיד ג'. אבל לא בגלל שאני טיפש או עצלן, אלא בגלל שפשוט הייתי צריך להסביר מזווית אחרת או לספר את זה פעם נוספת. אמא שלי שכרה חונכים שונים, אבל בסופו של דבר ההערכה העצמית שלי רק ירדה, ואפילו פחדתי להגיד משהו בכיתה כדי לא ללעג מהתלמידים המצוינים ואני החלטנו: אם היא לומדת טוב ועושה הכל , נהדר. לא, אני לא אתעקש על א' ישר. מבחינתי, יותר חשוב לתת לה את האפשרות להיפתח ולא לערער את הביטחון העצמי הפנימי שלה. בגיל 8-9, כשהיא תסיים את בית הספר היסודי, היא כבר תהיה בוגרת, ונמצה משהו ביחד. מגיל 14 כבר עבדתי כמלצרית בבית קפה קיץ. היא עברה למוסקבה מפרם. אבל אני לא אסדר לבת שלי חסכים מודעים, כדי שהיא תלמד להעריך את מה שיש לה. ראשית, היא עדיין קטנה. ושנית, אני מאמינה שאני יכולה להעביר לה את זה במילים למשל, היה לי הכל עד גיל תשע. בכל יום בלוח השנה, מצאנו חג לקנות לי מתנה. ואז אמא חלתה, אבא קיבל משפחה חדשה, ואני הסתגלתי מהר. שיחה אחת הספיקה לאמא שלי כדי להבין שהכל השתנה. אבל במקביל, גדלתי מאושרת ואדיב. ואני אוהב שנדיה כבר גדלה חופשי ויודעת לפנטז. למשל, מאוד הופתעתי כשהיא אמרה שהצל של הנברשת והפנס נראה כמו עץ. זה נהדר שהבת שלי כבר חושבת בצורה יצירתית. אנו מודים לאמדיה הפקה על הסיוע בהכנת החומר.