לעבור על הסיפור על הגור, כי הוא בפניםביום הראשון שלא העזתי להתרגל לבית החדש, לא יכולתי. במקרה כזה, לאמי היו רק חמש שעות להבין שהנוחות יקרה יותר. כדי לחשוב שהחיה פשוט מבושלת יותר מדי ממהלך, מריחות חדשים וממקום חדש, היא לא טרחה. ואפילו לנסות לראות מה קורה גם. ובכן, גור לא יכול פתאום לקחת ולהתחיל ללכת על חוט, פשוט על ידי לחיצה על האצבעות י מסיבה כלשהי, נזכר כי ילדים מוחזרים לבית היתומים, אשר לא הצדיק את הציפיות מנופח של ההורים החדש שלהם עשה. השוואה נוקשה והיפטרופית, אבל עוד, סליחה, אין לי עכשיו.
צילום: GettyImages
אמצעי של אדישות
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שהתאוששתי מההלם היההלכתי לגרד את הבטן של הכלב שלנו. חוליגן מזיק, מתחנן כל הזמן, אבל היורקי האהוב ביותר. מי, בזמן שאני כותב את הטקסט הזה, מנסה ללקק את האף של בני הישן. בלי כלב, אני בטוח שכולנו היינו הרבה יותר רגועים, כמובן. אבל גם הרבה יותר עצוב בילדות המוקדמת, טימופי לא פחד מחיות. הוא יכול היה לעבור בקלות על פני כלבים, חתולים ויצורים חיים אחרים. מילת המפתח בביטוי זה היא "על ידי". הבן פשוט התעלם מהם. אף כלב אחד של שכן לא נפגע מחיבוקים של הילד שלי. אפילו תנין, אם היה פוגש את בנו בדרך, לא היה מקבל מבט של ילד. אתה לא ספר, לא מכונית, או בלוקים עם אותיות, מה שאומר שאתה לא מעניין אותי מצד אחד, אדישות כזו הייתה נעימה: ילד לא ממהר לכל כלב חצר או חתול רחוב, כלומר. הסיכון לנשיכה ושריטה ממוזער. מצד שני, זה היה מרגיז. בלי הסברים הגיוניים, זה פשוט היה מרגיז וזה הכל. בנוסף, היה חשש שבעתיד אדישות עלולה להתפתח לתוקפנות. הוא ריסק את נמלי העכביש בקנאות רבה מדי תוך כדי הליכה באופן כללי, הם החליטו לדפוק את היתד עם הטריז. האופציה לאמץ חתול נעלמה מיד. שום דבר אישי, רק האלרגיה שלי לגרגר. וחודש לפני יום הולדתו השלישי של טים, קיבלנו את פנינו בן משפחה חדש. טרייר יורקשייר קטן בשם מיקי.
שני גורים
איך הבנים התרגלו זה לזה - זהשיר נפרד. היה הכל: גניבת תחתוני ילדים, פרצוף בצלחת, אכלו פלסטלינה ולעסו חלקי לגו - מצד אחד. דוחפים את הגור מהספה, מנסים לשאת אותו הפוך או להרים אותו בצוואר, נשען על כל גופו על הצד השני. וכמובן, מירוצים פרועים ברחבי הדירה (השכנים מלמטה, אם אתם קוראים את זה, בבקשה תסלחו לי!). נראה שבמקום כלב, החליקו לנו עוד ילד בן שלוש: למרבה ההפתעה, הגורים - בני אדם וכלביים - התבררו כבעלי אופי זהה לחלוטין. כלב הוא ילד נצחי. היו רגעים שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות. היו מצבים שבהם שניהם נענשו. האחד - על דריכה על הכלב, השני - על התגובה באחיזה בכף ידו בשיניים. אבל אפילו לא פעם אחת חשבתי לשלוח את החיה בחזרה למגדלים. אנחנו אחראים לאלו שאילףנו, איכשהו זה היה קשה במשך כחודש. אבל ראיתי שהכל לא היה לשווא. הילדים עינו אחד את השני, פגעו זה בזה, קינאו זה בזה נואשות (אבא משום מה לא עורר רגשות כאלה), דרשו לשחק איתם במקביל... אבל הם כבר סירבו להתקיים בנפרד. הגור הלך לישון בעקשנות על מיטת הילדים, לרגליו של טימופי, והבן, בתורו, בכה אם ניסו לשלוח את הכלב בחזרה למקומו.
צילום: GettyImages
סימן לפדיון
עברו קצת יותר משלוש שנים.הכלב עדיין חצוף, עדיין מתחנן. ייתכן שהילד עדיין לא יבחין וידרוך עליו. מה השתנה? כן, זהו! - אמא, למה מיקי לא יטוס איתנו לסבתא, ובמשך הקיץ השלישי ברציפות אנחנו משלמים 3.5 אלף רובל לכיוון אחד. אמא, לא שכחת לקנות למיקי עצם? ותחת מבטו הפקוחה של ילד, אתה צריך לשים פינוק לכלב בעגלת ההיפרמרקט "אמא, מיקי ואני משחקים תופסת!" (שכנים, סליחה, שוב לסיכום: כן, אף אחד לא הבטיח לנו שזה יהיה קל. כן, עכשיו אנחנו די מוגבלים בתנועה ובנסיעות. כן, בעל חיים משמעו הוצאות נוספות, כולל עבור וטרינרים. הם, כמו אנשים, לפעמים חולים. אבל אני יודע שלילד שלי יש עכשיו לא רק חבר למשחק, אלא גם בן לוויה מסור. הוא גם למד לדאוג למישהו אחר מלבדו. ועכשיו הוא מבין: אם לקחתם אחריות על מישהו מרצונם, אז תישאו אותה בלי להתבכיין ותלונות, אל תבגוד ואל תיכנע לקשיים. וכמה מבוגרים עדיין צריכים ללמוד את זה.
