מהי אהבה ומה זה אומר לגדל ילד "על תיאוריית ההתקשרות"?
התקשרות = אהבה
תַצלוּם:Getty Images המילה "התקשרות" עצמה כינוי לתופעה פסיכולוגית מסוימת התעוררה באמצע המאה הקודמת. הפסיכואנליטיקאי האנגלי ג'ון בולבי, שהתבונן בילדים קטנים בבתי חולים, הבחין בתופעה מאוד מוזרה ומדאיגה: כשהורים הביאו ילד. את בית החולים לצאת לשם לטיפול (בבריטניה באותה תקופה זה היה נוהג מקובל), הילד בכה, נצמד להוריו, לא רצה שיעזבו, דחף רופאים ואחיות, לא אפשר לזרים לתמרן אותו. זה נמשך כשלושה ימים בממוצע, ולאחר מכן נראה היה שהילד הוחלף: הוא הפסיק לבכות, נעשה אדיש, אדיש למניפולציות איתו, לצוות הרפואי נעשה הרבה יותר קל לנהל ילד כזה, והאמינו כי הילד "התרגל" או "הסתגל". אבל כשההורים באו לקחת את תינוקם עם השחרור מבית החולים, במקום לרוץ לפגוש אותם, הוא סירב להכיר בהם, ברח, התחבא, זרק התקפי זעם ודחף את הוריו מכל בחינה אפשרית נבהל מהשינויים הפסיכולוגיים שהתרחשו בתנאים הפרידות מההורים התרחשו עם האדם הקטן תוך כמה ימים, פשוטו כמשמעו. לדברי בנו של המדען, סר ריצ'רד בולבי, אביו חזר פעם הביתה נרגש מאוד וסיפר לאשתו בהרחבה על מה שצפה בבית החולים, תוך תיאור סבלם של ילדים ללא הורים והתנהגותם ה"מוזרה" במפגש עם קרוביהם הבוגרים. לאחר שיחה ארוכה ונרגשת אמר ג'ון בולבי, "אני אקרא לשינוי הזה בהתנהגות אפקט בולבי", שאליו התפוצצה אשתו לפתע, "מה זה לעזאזל אפקט בולבי, זו אהבה!" ג'ון בולבי הפך לבן וישב בשקט במשך זמן רב, מחזיק את ראשו בידיו. באותה תקופה, אף מדען שמכבד את עצמו לא יכול היה להרשות לעצמו לחקור משהו עם שם המורכב מארבע אותיות (אהבה)! אף קהילה מדעית לא הייתה מוכנה להכיר בחוקר כזה כמדען. כך הופיעה המילה "התקשרות" במדע הפסיכולוגי.
חדש נשכח היטב
תַצלוּם:Getty ImagesAttachment היא הרצון, הכמיהה והכמיהה של אדם למגע ולקרבה עם אחרים כמוהם למרות העובדה שהמילה "התקשרות" כמונח פסיכולוגי היא לא יותר מ-60 שנה, התופעה עצמה תמיד הייתה קיימת והייתה. למד מאז ומעולם. אפילו היוונים הקדמונים דנו בטבעו החברתי של האדם. יש הרבה חיבורים פילוסופיים, פסיכולוגיים ומחקרים שמדברים על התקשרות, אבל בשום מקום הם לא מזכירים את המונח הזה.
