כשהעצים היו ירוקים יותר, השמש הבהיקה יותר,בעוד אני רק הולך על הדרך שלי אימהות, בראשי הם היו כביכול עושה את הסרט "ההורה המושלם". כשהתינוק גדל בבטן, התמונה התבהרה. ידעתי בדיוק איך אגדל ילד, איך אנהג במצבים שנויים במחלוקת וכיצד לא אעשה דבר. אם ברגע זה הם ניסו לשכנע אותי להיפך, הייתי פשוט צוחקת על הבחור הטוב הזה בפנים, הבן שלי כמעט בן שש. הגיע הזמן לצאת: אני במאי מרושע ותסריטאי חסר כישרון. כל מה שחשבתי לפני הלידה היה שטויות גמורות. עבור כל הפריטים.
צילום: GettyImages
שינה נפרדת
הקרב על המיטה הנפרדת אבדבית חולים ליולדות. בלילה הראשון נלקח הילד ממני כדי שאעבור מן האפידורל. הם הבטיחו להביא בשש בבוקר. הובא בחמש. כנראה שהם לא יכלו לסבול את זה עוד. בדיוק שלוש שניות אחרי שטימותי היה מונח לצדי, הוא כבר ישן, וניסיון שני נעשה בלילה הראשון לאחר השחרור. בעלה התנדב. בארבע בבוקר התעוררתי עם המילים: "אני כבר לא יכול". במשך שש שעות רצופות הוא הסתובב בחדר כשהתינוק בזרועותיו. האיש הערמומי פקח את עיניו בדיוק באותו רגע, כשניסו להוריד אותו לעריסה, ומאותו יום היא היתה רק רהיט נוסף, ולפעמים מחסן של חפצי ילדים. ליעד זה לא נעשה שימוש פעם אחת. אבל בעלי ואני לא ידענו איזו בעיה עם השינה. מעולה נשפך הכל ביחד.
מזון בריא
- מזון מהיר? פו - בוזבתי את אפי לעבר המבורגרים, נאגטס וצ'יפס. - הבן שלי אפילו לא יודע מה זה, את הבלתי נמנע של 80 ברמה, כן. למראה המכתב הצהוב "מ" העיניים של בני נדלקות באש חמדנית - אני מקבל צ'יפס. ובכפר כפרי. וגם צעצוע, מסיבה כלשהי, פירות וירקות של הילד שלי נחשבים מזון הזבל ביותר בעולם. עם זאת, כמו יוגורט. מה אוכל? בשר, כן יותר. פסטה. תפוחי אדמה. מרקים. כן, כן. ביצים מטוגנות. עוגיות. אני לא אספר עוד, זה מספיק כדי הסבתות לקבל התקף לב.לא, לא אכפת לי על הדיאטה שלו. אבל מקבל אותו לאכול אחרת הוא בלתי אפשרי מבחינה פיזית. מזון שהוא לא נעים לו, מתברר לא רצוני להיות על הרצפה בצורה של חומר אחר לא נעים מאוד. הפסיכולוג אמר, להשאיר את הילד לבד: התעללות מזון - הגרוע ביותר. שמאל. אני מחכה. אתה יכול לזרוק עלי אבנים.
צילום: GettyImages
חינוך נאות
"לעולם לא אהיה כזה משעמם כמוך, אמא!"לכולם היו מחשבות כאלה, נכון? ידעתי בוודאות שלא אצטרך להרים את קולי לבני. תמיד נוכל להגיע להסכמה בשלווה. אסביר לו בסבלנות את כללי ההתנהגות. ובגאווה וקצת נבוך לחייך כשזרים אומרים: "איזה ילד מנומס". כן, אפילו התאמנתי על החיוך הזה, כך שכאשר הבן שלי יגיד לי משהו כזה, אני אצחק ממש בפניו. אני אצחק עוד יותר אם הוא מבטיח לא להוציא את המשפט לעולם: "אמרתי כך!" או לעולם אל תרים את קולך לילדך מדוע? כי העצבים אינם עשויים מברזל. כי לילדים יש תקופה של שמירה על ה"אני "שלהם. כי לפעמים הצעקות יעילות ומהירות יותר מאשר להסביר משהו, והמצבים שונים. שאלתי גם אמהות אחרות אם יש הבטחות שהובטחו לעצמן בתקשורת או במערכות יחסים עם ילדים שלא קיימו. מסתבר שהם ברוב. וכאן הם לא יכולים לשלוט בעצמם - לא לסדר את הדברים בין מבוגרים בנוכחות ילד. לפעמים אתה פשוט נאלץ לענות בגסות. "לעולם אל תשקר לילד. יש פעמים שאתה צריך לדבר פחות. הראה לי קמיקזה, שלפני שהלך לרופא השיניים יגיד בכנות לילד בן החמש שהם יתנו לו זריקה בפיו ואז יקדוח שיניים. "אל תעשה ילד גדול לאומנת עבור צעיר אחד. ולאן ללכת אם הבעל בעבודה, והעזרה כאן, בחדר הסמוך.- אל תפריע לשיעור הילד בגלל איזה "דחוף". ובכן, מה אתה יכול לעשות אם אתה באמת צריך ללכת בדחיפות למקום כלשהו או לעשות משהו, והילד בדיוק באותו רגע החליט להרכיב את הפאזל - תן לו לגדול באופן עצמאי. זה לא עובד מתוך פחד בשבילו. תמשיך לקרוא:
