צילום: רומן קוזנצוב - זהו בית ישן, שנבנה בשנת 1902. אשתי מרינה ואני מכירים גם את הבונים ואת מנהל העבודה על מסמכים ארכיוניים - הוא נבנה על ידי אותם אנשים כמו דאצ'ה השכנה כדי האקדמיה ספרנסקי. לפני המהפכה, הבית היה בבעלות משפחתו של כומר משפיע. לפי האגדה, איפשהו כאן קבור צנצנת כסף עם אוצר. בעליו הקודמים האחרים חיפשו: סבתם תמיד עמדה וצפתה אם הפועלים חופרים את האדמה. גם מרינה חפרה מתחת לתנור הישן, אבל מצאה רק טבעת ופרסה.
הקסם "Dzhulbars"
- אחרי הכמורה, הבית הזה ניתן לאיכר,אשר מכר אותו המלחין וסילנקו, שכתב מוסיקה עבור הסרט "Dzhulbars". הוא קנה אותו תמורת תשלום מהסרט, והבית נקרא "ג'ולבארס". אחר כך חיו את ילדיו וצאצאיו, שקשה היה להם לעזוב מכאן. הבית הוא קסום. איכשהו היה לנו מדיום במסיבה שלנו, שאמר שאנחנו לא צריכים לנקות את זה, ואנחנו יכולים אפילו לעשות מדיטציה. אתה מכיר את הפתגם: הסוס לא הסתובב. בימים ההם היה סוס משוחרר על הקרקע, ואיפה הסוס שכב, הם בנו שם בית. והבית שלנו נמצא במקום הנכון, כאן שוכב הסוס. יש לו אנרגיה טובה, ואנשים מחוברים אליו. יום אחד בא איש זקן שחי פה, עבר את כל החדרים ומת כך: הוא בא להיפרד מבית. לעולם לא נפרד ממנו. והוא הלך אלינו טאק. קק משהו בשנת 1983, אשתי ואני נסענו בדרך למוסקבה מדמיטרוב, ומאחורינו ישבנו מכרים שלנו. והם הציעו לנו לשכור את הדאצ'ה שלהם ברחוב טרודובה, שבו נשדדו כל ימי החורף. צילמנו אותם שלוש שנים ברציפות. זו היתה עיירה כללית שעלתה כאשר סטלין, אחרי המלחמה, הקצה שני דונמים של קרקעות למרשלים, ופשוט אל הגנרלים - אחד הקטר כל אחד מהם, והגרמנים שנתפסו בנו בתים מחלקים שהוצאו מגרמניה. הכל נעשה בצורה קולנית מאוד, בגרמנית, אפילו היו גדרות עם עקבות מהכדורים שלנו. שאלנו את המחיר, והתברר שאנחנו צריכים לחיות 500 שנה כדי להרוויח כזה דאצ'ה. כדי לקנות את זה, אני מכרה את כל הרהיטים במוסקבה, ואני לווה כסף, ועל הקיר היתה לנו רשימה של יותר מ -20 אנשים לחזור. אפילו מכרתי את ספריית השירה הסובייטית שלי, שאספתי במשך זמן רב. אבל הכסף הזה עדיין לא הספיק. ואז חבר שלי אומר לי שהוא מצא בית מדהים בכפר Dedenevo. מרינה מרינה שאלה אם יש איפה לשחות. והוא אמר שיש - ערוץ מוסקווה-וולגה. החלטנו ללכת לפחות לשחות, נכנסנו לגינה הזאת, הלכנו לאורך השביל הקטן, הסתובבתי וחשתי שאשתי מזועזעת, ורציתי לתת לה את הבית הזה. המחיר שלה היה הרבה פעמים פחות מזה של הנדל"ן הגרמני הנכון. וזה היה הבית הלא נכון: רץ, דרך היער הם חיפשו אותו. לא יכולנו לקנות את זה מיד, כי היו קשיים ברישום, אבל גם לנו היה מזל: החוק שביטל את הקשיים האלה, ב -1 באוגוסט 1985, ביום השנה ה -50 שלי, חתמנו על חוזה לרכישת בית קיץ. הבעלים הציעו לקחת כלב נוסף, שהיה לו בית ישן בן שתי קומות: תלוי היכן נושבת הרוח, היא הלכה לצד זה או אחר. הסכמנו, אף על פי שפחדתי מכלבים (ננשכתי כילד לבדי, והפחד נשאר), ובמיוחד זה, שישב על שרשרת, נהם ונחפז. ואז לקחתי את המסמכים באומץ והראיתי להם את תומאס שהבית שלנו, וזה שלנו. ועכשיו יש לנו את ג'סיקה, היא בת 9, היא גילו של הגור שלנו.
הכל נקבע על ידי הבית
- הבית היה צבוע מחדש כמה פעמים עליז יותרצבעים בצבע חום-צהוב. בתחילה היה זה צבע ירוק כהה, וכל הקירות היו בווילונות, בתמונות. הבעלים השאירו לנו כמה רהיטים, כי כולנו היינו בחובות ולא היה לנו מה לקנות. הם עזבו את השולחן, את הספות שאשתי משכה בעצמה, ואת השולחן הענקי, היפהפה, המשתרע על פני החדר. אחר כך הוספנו משהו, והבית עצמו החליט מה לעשות עם הפנים. אספנו דברים ישנים בוועדה." יש כאן שלוש קומות. העליון - עם גישה לגג. תחתון - מטבח, אמבטיה ואמבטיה. בעבר היה חדר קטן עם תנור, שם גרות נזירות, שעזרו לבית. אשתי בתחילה חשבה כי היא צריכה להתאים את אורח החיים שהם הובילו. מרינה החלה לשפוך כרוב, להכין ליקרים, מאחורי המוסך שהיה לה גן, שם שתלה הכול. החדרים העיקריים נמצאים באותה קומה: חדר אוכל, סלון, חדר הלבשה, חדר שינה, חדר עבודה ומטבח. כל התמונות צבועות על ידי בנו לנה." תמיד יש לנו משהו מלבלב: לילך אחד, אחר-כך עוד פרסי, עכשיו יסמין. וכל זה עתיק מאוד: עצים ושיחים. מדי פעם אני צריך לראות, אשר אני באמת מרחם על. מסוכן במיוחד הם עצי ליבנה ישנים. האדר נזרעים עד אין קץ ומתחדשים. אם היינו מגדלים תפוחי אדמה, לא הייתי נשוי ולא הייתי קונה דאצ'ה - כבר נמאס לי מאנטושקה! משהו גדל במדינה שלנו, אבל אסרתי את זה, כי הגיבורים שלנו גרים פה - כמו מים בסבך - הבית חם. בעבר היו שישה תנורים הולנדים. עכשיו היא לבדה בסלון. בתחילה הטביעה מרינה את התנורים האלה עם עצי הסקה, אבל היא היתה צריכה לרוץ מסביב לבית, היא היתה עייפה, תנורים מסוימים לא פעלו, וכשהחלו לשפץ הכול, הם הכניסו את הדוד שהיא מזינה בפחם. והיא טבעה במשך חמש שנים, אז היא התחילה להשתעל. בכפר לא היה שום גז, אבל צינור גדול נקבר ברחוב גדול, ואני הלכתי לאגף הגז כדי לשאול אם אפשר לשאת לי גז לבד, אם יש מקטרת. מותר, אבל בשביל הכסף. ועבדתי חודשיים-שלושה, מצאתי מומחה במקרה הזה, שלימד אותי מה לעשות. השוחד האחרון ניתנה למפקד כדי לאפשר לגז להיכנס. הצינורות התחממו, וזה היה אושר מדהים. כולנו השתכרנו, ואפילו שרתי בשמחה: "ערבה וערבה ..." הנשמה שרה.
