צילום: רומן קוזנצוב - זהו בית ישן, שנבנה בשנת 1902. אשתי מרינה ואני מכירים גם את הבונים ואת מנהל העבודה על מסמכים ארכיוניים - הוא נבנה על ידי אותם אנשים כמו דאצ'ה השכנה כדי האקדמיה ספרנסקי. לפני המהפכה, הבית היה בבעלות משפחתו של כומר משפיע. לפי האגדה, איפשהו כאן קבור צנצנת כסף עם אוצר. בעליו הקודמים האחרים חיפשו: סבתם תמיד עמדה וצפתה אם הפועלים חופרים את האדמה. גם מרינה חפרה מתחת לתנור הישן, אבל מצאה רק טבעת ופרסה.
הקסם "Dzhulbars"
— אחרי הכמורה, בית זה נמסרלאיכר שמכר אותו למלחין וסילנקו, שכתב את המוזיקה לסרט "דז'ולבארס". הוא קנה אותו בתמלוגים מהסרט, והבית נקרא "דז'ולבארס". אז גרו כאן ילדיו וצאצאיו, והיה להם קשה לעזוב מכאן. הבית קסום. פעם ביקר אותנו מדיום, שאמר שאין צורך לנקות אותו, ושאפשר אפילו לעשות מדיטציה. אתה מכיר את הפתגם: הסוס לא שכב. בימים עברו שוחרר סוס לארץ, ובמקום שבו שכב הסוס נבנה שם בית. והבית שלנו נמצא במקום הנכון הסוס בהחלט שכב כאן. יש לו אנרגיה טובה ואנשים נקשרים אליו. פעם בא זקן שגר כאן, עבר בכל החדרים ומת: הוא זה שבא להיפרד מהבית. לעולם לא ניפרד ממנו. והגענו לזה פעם ב-1983, אשתי ואני נסענו על הכביש למוסקבה מדמיטרוב, והחברים שלנו ישבו מאחורינו. והם הציעו לנו לשכור את הדאצ'ה שלהם ברחוב טרודובאיה, שנשדד כל הזמן בחורף. וצילמנו איתם שלוש שנים ברציפות. זה היה כפר גנרלים שלם שקם כשסטלין, לאחר המלחמה, הקצה שני דונם של אדמה למרשלים, והקטר אחד לגנרלים, והגרמנים השבויים בנו בתים מחלקים שנלקחו מגרמניה. הכל נעשה טוב מאוד, בסגנון גרמני, היו אפילו גדרות עם סימנים מהכדורים שלנו. שאלנו את המחיר, והתברר שצריך לחיות 500 שנה כדי להרוויח כסף לדאצ'ה כזו. כדי לקנות אותו מכרתי את כל הרהיטים במוסקבה, וגם לוויתי כסף, ועל הקיר שלנו הייתה רשימה של יותר מ-20 אנשים למי להחזיר אותם. אפילו מכרתי את ספריית השירה הסובייטית שלי, שאספתי כבר הרבה מאוד זמן. אבל עדיין הכסף הזה לא הספיק. ואז חבר שלי אומר לי שהוא מצא בית מהמם בכפר דדנבו. אשתי מרינה שאלה אם יש איפה לשחות שם. והוא אמר שיש תעלת מוסקבה-וולגה. החלטנו ללכת לפחות לשחות, נכנסנו לגן הזה, הלכנו בשביל, הסתובבתי והרגשתי שאשתי בהלם, ורציתי לתת לה את הבית הזה. מחירו היה נמוך פי כמה מזה של אחוזה גרמנית כהלכתה. וזה היה הבית הלא נכון: הוא הוזנח, הם עשו את דרכם ביער כדי להגיע אליו. לא יכולנו לקנות אותו מיד, כי היו קשיים ברישום, אבל גם כאן התמזל מזלנו: זה עתה עבר חוק שביטל את הקשיים הללו ב-21 באוגוסט 1985, ביום הולדתי ה-50, חתמנו על הסכם לרכוש את הדאצ'ה. הבעלים הציעו גם לקחת כלבה, שיש לה מלונה ישנה בת שתי קומות: תלוי לאן נושבת הרוח, היא תשכב לכיוון זה או אחר. הסכמנו, למרות שפחדתי מכלבים (ננשכתי על ידי אחד בילדותי, והפחד נשאר) ובמיוחד מזה שישב על שרשרת, נוהם וצונח. ואז לקחתי באומץ את המסמכים והראיתי אותם לתומס שהבית שלנו והיא שלנו. ועכשיו יש לנו את ג'סיקה, היא בת 9, היא בגיל גור.
הכל נקבע על ידי הבית
- הבית נצבע מחדש מספר פעמיםצבעי צהוב-חום עליזים. בתחילה, זה היה בצבע ירוק קודר, וכל הקירות היו מכוסים בווילונות ובתמונות. הבעלים השאירו לנו כמה רהיטים, כי כולנו היינו בחובות ולא היה לנו מה לקנות משלנו. הם השאירו שולחן עבודה, ספות שהאישה ריפדה בעצמה מחדש, ואת השולחן הענק והיוקרתי הזה שמתפרש כדי למלא את כל החדר. ואז הוספנו משהו, והבית עצמו החליט מה לעשות עם הפנים. אספנו עתיקות בחנויות יד שניה "יש כאן שלוש קומות". לחלק העליון יש גישה לגג. תחתון - מטבח, חדר רחצה ובית מרחץ. בעבר היה חדר קטן עם תנור שבו חיו נזירות ועזרו בבית. בתחילה האמינה האישה שעליה להתאים את עצמה לאורח החיים שהם ניהלו. מרינה התחילה להמליח כרוב ולהכין ליקרים מאחורי המוסך הייתה לה גינת ירק שבה היא שתלה הכל. החדרים המרכזיים שלנו בקומה אחת: חדר אוכל, סלון, חדר הלבשה, חדר הבן, משרד ומטבח. כל התמונות צוירו על ידי בננו לניה "משהו פורח כל הזמן: קודם לילך, אחר כך, פרסי, ועכשיו יסמין." וכל זה ישן מאוד: גם עצים וגם שיחים. מדי פעם אני צריך לחתוך, מה שאני ממש שונא לעשות. עצי ליבנה ישנים מסוכנים במיוחד. מייפל נזרעים בלי סוף וצומחים חדשים. אם גדלנו תפוחי אדמה, לא אתחתן ולא הייתי קונה דאצ'ה - כבר נמאס לי מאנטושקה! משהו צמח כאן, אבל אסרתי את זה, כי הגיבורים שלנו חיים כאן - כמו וודיאנוי בסבך - הבית חם. פעם היו כאן שישה תנורים הולנדים. עכשיו אני נשאר לבד בסלון. בהתחלה מרינה בעצמה חיממה את התנורים האלה עם עצים, אבל היא נאלצה להתרוצץ בכל הבית, היא הייתה עייפה, חלק מהתנורים לא עבדו, וכשהתחילו לעשות הכל מחדש, התקינו דוד, אותו חיממה. פֶּחָם. והיא שרפה במשך כחמש שנים, אז היא פיתחה שיעול של כבאי. בכפר לא היה גז, אבל היה צינור קבור ברחוב הראשי, והלכתי לקרן הגז לשאול אם אפשר לספק לי גז לבד, כי יש צינור. הם אפשרו את זה, אבל בשביל כסף. ועבדתי חודשיים-שלושה, מצאתי מומחה בעניין הזה, שלימד אותי מה לעשות. השוחד האחרון ניתן לבוס כדי שהגז ישוחרר. הצינורות התחממו, וזו הייתה שמחה מדהימה. כולנו השתכרנו, ואפילו שרתי בשמחה: "סטפה וסטפה מסביב..." שרה נשמתי.
