ערב אחד התקשר אלי חבר. "הגיע הזמן, "היא התייפחה אל הטלפון ונתקה. הרמתי את המעיל שלי וצעדתי לעברו. ארוך הסכמנו כי ברגע שהוא מוכן לחצות את הסף של הדירה הורית להתחיל לנקות אותו, היא קוראת לי. וכנראה שהגיע הזמן.
תַצלוּם:Getty Images הוריה מתו לפני קצת יותר משנה, אבל חברתי עדיין לא הצליחה להביא את עצמה לחזור לבית הוריה: "אתה מבין, הכל שם מזכיר לי את אמא שלי ואת הימים המאושרים ההם שבהם אבא שלי לימד אותי לעמוד בפניו. קשיים. חוץ מזה, הדברים שלהם שם, מה אני יכול לעשות איתם?" כמובן שהצעתי לעזור לה, כי ביחד יהיה קל יותר למיין את ערימות הדברים שנערמו בדירה הקטנטנה במשך שנים, אבל היא סירבה כל הזמן כשהגעתי, חברתי נשענה על הקיר במסדרון, מחזיקה בידיה אלבום תמונות ומרחיקה באהבה אבק מהתצלומים המוצהבים. "אתה יודע, ההורים שלי היו מטיילים נלהבים ולא יכלו לשבת בבית יום אחד. צברנו הרבה דברים מעניינים, מזכרות בלתי נשכחות וכמובן צילומים שהם הביאו ממדינות שונות. והכפפות האלה שם? אמא אהבה אותם כל כך. אם הייתה לי הדרך, הייתי עוזב כל דבר, אבל אבוי, אני לא יכול". העפתי מבט סביב הדירה, שהתקלקלה לאחר שהבעלים נפטרו, והנהנתי לאט. לא, כמובן שאני מבין שהזיכרון הוא מעל הכל, אבל אין מקום אפילו לעמוד כאן בגלל המספר הרב של דברים בלתי נשכחים, אבל כבר ישנים ומיותרים. אנחנו צריכים לפנות את הדירה כמה שיותר מהר כדי להפיח בה חיים ולמלא אותה באנרגיה. לאחר שקללה את היתרונות והחסרונות, היא חייגה בהחלטיות את המספר של השיפוצניקים, שהסכימו להוציא את האשפה ברגע שסיינו אותה. החלק הקשה ביותר נשאר. על הרצפה היו ערימות של שקיות אשפה, שאליהן היה צריך לשלוח רגעים יקרי ערך מחייהם של אנשים שכבר לא היו בחיים. מיינו את הדברים בקפידה לערימות שונות, והשארנו מאחור יצירות אמנות, תכשיטים, ספרים וציורים. השאר, לדעת החבר, לא היו כל כך רווי זיכרונות וניתן היה להסירם בבטחה. היא הביטה בכל פריט, קיפלה בזהירות את הבגדים והניחה אותם בקופסאות עם דמעות בעיניה. היא השאירה לעצמה רק כמה אביזרים שיזכירו לה את אמה לאחר שהכניסה את כל השאר לתוך שקיות אשפה וקופסאות, חברתה בדקה שוב את הכל. "אתה יודע, הבנתי שכל הדברים האלה פשוט גונבים מקום יקר ולא מאפשרים לך לנוע בחופשיות בדירה. "וההורים שלי לנצח יישארו בליבי, לא משנה אם כל הזבל הזה שוכב כאן או שישארו רק קירות חשופים", - לאחר שהכניס את האגרטל הסיני האחרון לשקית, החבר זרק את האשפה בנחישות מהדלת. ובאמת, למה להקיף את עצמך בזבל מיותר, לשכנע את עצמך שזה מזכיר לך את האהובים. למעשה, אלה הם רק תירוצים וחוסר רצון לקחת אחריות ולסדר את מה שבאמת חשוב ממה שלא חשוב, אגב, היא עשתה רק תיקונים קוסמטיים, והותירה כמה זיכרונות מהמקום שבו בילתה את ילדותה חסרת הדאגות. אבל כדאי להודות שאחרי ניקיון עולמי שכזה נראה היה שהחדר נעשה גדול יותר וכבר לא דומה למחסן קודר של דברים נשכחים.
