תַצלוּם:סרגיי דז'וואכשווילי: בדירת שני החדרים הראשונה שבה עשיתי את השיפוץ, היה מסדרון כחול, חדר ילדים צהוב, מטבח כתום, כלומר כאוס מוחלט. אבל אז נראה לי שאני כמעצבת עשיתי עבודה מצוינת. אחר כך עברנו מהעיר ובנינו בית גדול בסגנון אקולוגי-אתני. מכל טיול, וולודיה (ולדימיר טורצ'ינסקי, ספורטאי ומנחה טלוויזיה, בעלה של אירינה, נפטר ב-2009. - הערה של אנטנה) ואני החזרנו איזה פריט פנימי - פיל מתאילנד, ג'ירפה מארגנטינה, גררנו פנימה. מטען היד שלנו. אני זוכר שחזרתי, הקמתי חיה אחרת וחשבתי: "אוי, כמה יפה!" והתוצאה היא ויניגרט כזה! לקסיושה היה פאנל של טוקנים בשירותים שלה. זה לקח שישה שבועות להציב אותו. בחדר האמבטיה שלנו יש מעטפת ענקית שנפתחת מפסיפס. והיה גם דוב נמלים עשוי מחתיכת עץ בודדת... כשאין לך מקום עצום, אתה שואף אליו. אבל עד מהרה התחלתי להבין שרוב הבית הזה שעשוי באהבה לא משתתף בחיי, כמו שאני לא משתתף בחייו. פשוט הייתה תקופה של חיי משפחה עם מספר רב של חברים, תנועה מתמדת, ואז הגיעה תקופת החיים בעיר. מוסקבה פונקציונלית גם עבורי וגם עבור בתי היא קשורה ללימודים ולעבודה.
קירות ללא מריבות
תַצלוּם:סרגיי דז'וואכשווילי: תחילה עברנו לבניין חדש, שבו יכולנו לשבור קירות כרצוננו. חיברנו את המסדרון, האולם והחדר הגדול, וזה ממש הפך למגרש כדורגל. מאוחר יותר הבנתי: זה היה צעד בלתי מובן ומיותר לחלוטין. החליט לעשות את זה לבן לגמרי. ואתה יודע מה הדבר הראשון שקניתי? אביזרי אמבטיה. ראיתי מתקן סבון נוזלי בחנות שהיה בצבע חמוציות לא אמיתי ותפסתי את כל הסט. הראיתי את זה לחברה שהיא מעצבת בערב, והיא אמרה: "אירה, מעולם לא פגשתי אדם שמתחיל שיפוץ עם מברשת טואלט". גרתי ב"בית החולים" הלבן הזה כשנה והחלטתי שהחלל הבא שלי צריך להיות שונה לגמרי - דירה עם שורשים הבחירה נפלה על בית סטאליניסטי שנבנה בסוף שנות ה-50. דירות כאן ניתנו לעובדי האקדמיה למדעים. בדקתי אפשרויות רבות ושאלתי את המתווך: "מה צריך לקרות כדי שאבין: זה הבית שלי?" היא ענתה, "מה קורה כשאתה מתאהב? "זה מוביל אותך." וכשנכנסתי לדירה הזו, התאהבתי, אין מילה אחרת לזה. ראיתי מרפסת, חלון מהרצפה עד התקרה, וכמעט מיד דמיינתי שבקיץ יהיו פה פרחים, ובחורף התכנסויות עם שמיכה מיד הבנתי שאכניס אח בסלון חדר, לשים פרקט על הרצפה, כי זה מהתקופה ההיא, ושיהיה יהיו טפטים - ולא בארוק, פרנזים, חרוזים או פסיפסים. ברגע שהשיפוץ הסתיים והעובדים נתנו לי את המפתחות, באתי לכאן בערב, התיישבתי על המקום בו עומדת כעת הספה, הדלקתי את האח והבנתי שאני אדם מאושר לחלוטין. אין צורך בשום דבר אחר. אש, רצפה, קיר והתחושה שעשית הכל כמו שאתה אוהב. כל סנטימטר בשימוש, הוא נחוץ למשהו. מספר עצום של אנשים שמבקרים בביתי אומרים בכנות: "אוי, כמה נפלא, כמה נעים." הדירה קטנה ועם זאת נותנת כמות עצומה של רגשות חיוביים. אני אוהב אותה, אני מכיר אותה מפינה לפינה. נדמה לי שהאנשים שחיו כאן קודם לא ידעו לצעוק בין החומות האלה אין ריב אחד, אף ריב.תַצלוּם:סרגיי דז'וואכשווילי - אם נחשוב בצורה אזוטרית, סימן מעניין קדם לדירה הזו. בהתכוננות לעסקת הרכישה, שבה היינו הבעלים ואני אמורים להיפגש בפעם הראשונה, התחלתי, כמו כל הבנות לפני אירוע חשוב, להתחפש. החלטתי ללבוש חצאית שחורה, סוודר אדום ומגפיים גבוהים. אני מגיעה לפגישה, והמוכרת היא בחורה במבנה שלי, גם היא עם שיער קצר, בלונדינית בלבד, עם סוודר אדום, חצאית שחורה ומגפיים שחורים גבוהים. וכולם באותו סגנון! כולם מסתכלים עלינו ומבינים שאנחנו כמו אחיות. אז היא אמרה: "כמה אני שמחה למכור לך את הדירה." ואיך הייתי מרוצה, אגב, הייתי הראשון שהכניס דגים לביתי החדש. לפני שהזמנתי חומרי גימור, הלכתי לראות מה קורה בשוק. אני נכנסת לחנות שבה מוכרים נברשות, רואה פסלון דג ומבינה שהיא צריכה לחיות איתי. אני לא יודע למה, אבל היא פשוט זעזעה אותי. אני אומר: "תמכור את זה". הם עונים לי: "זה לא מוצר, אלא פריט עיצוב פנים". התברר שהדג שייך לבעל החנות. התקשרנו לבעלים ואמרתי שאקנה ממנה את כל המנורות אחר כך. הם מכרו את הדגים, אבל אני לא קניתי שום דבר אחר. אבל הדבר המעניין ביותר התחיל מאוחר יותר. כשנה וחצי לאחר מכן, אני הולך לאירוע עם חברתי המעצבת. הוא מציג לי את הקולגות שלו, כולל המעצבת מריה. אני מספר לה על הדירה שלי, אומר שאני צריך מנורות, אנחנו מסכימים שאשלח תמונות של הפנים. צילמתי כמה תמונות ואני שולחת לך צילום של אח עם דג עליו. מריה מתקשרת ואומרת: "אז את הבחורה המטורפת הזו שלקחה את הדג מהשולחן שלי!" יתרה מכך, היא אהבה אותו מאוד ומסרה אותו, בהנחה שהלקוח הפוטנציאלי יחזור אליה מאוחר יותר. ומסתבר שחזרתי.