צילום: סרגיי Dzhevahashvili - בעלי אדוארד ואני המצאנו הכל בבית שלנו. אני אפילו לא זוכר באיזו שנה סיימתי את הבנייה. אני אדם נינוח. אני לא צריך לעשות את זה פעם אחת. הלכתי לקניות, בחרתי בהדרגה הכול, קניתי. מן הסתם היה צורך להקים בית אבן, אבל אנחנו חיים בעיר באבן. והעץ עדיין נותן תחושה אחרת של מרחב. אז עצרנו על זה.זוהר Osobo בפנים שם. מעון קיץ טבעי, אבל עם קסם מסוים, כי לעתים קרובות כאן אני לוקח חברים ליד שולחן גדול בסלון. אני לא יכולה לחיות פה כל הזמן. ממוסקבה הווילה רחוקה. כדי להגיע לשם בזמן לחמוק את פקקי התנועה, אתה צריך לצאת מכאן בחמש בבוקר, אחרת שלוש שעות יהיה moo. נכון, את הבנייה של כביש הטבעת המרכזית החלה עכשיו, אשר עשוי לשפר את המצב, אבל בגלל זה יש לנו דילמה. להישאר כאן או לעבור? ברחנו לכאן מאנשים, מציוויליזציה, ופתאום היא השיגה אותנו. שמונה נתיבי כביש יהיו. רק רציתי לתקן משהו בבית, אני חובב לשפץ. עכשיו קפאנו בציפייה. כמו קוברה לפני המכה. נחכה כשיופיע הכביש, נראה איך זה משפיע על האקולוגיה, ואנחנו נחליט. עכשיו יש הרבה ציפורים ביער, אווז לפעמים לצאת, אבל מה יקרה הבא ...
האח הרוסי הישן היה הראשון שבנינו כשסיימנו את הבית. צילום: סרגיי דז'ווקשווילי
מאתיים ורדים ועץ חג המולד
- יש לנו מגרש גדול, עד 50 דונם.לא צריך ללכת רחוק כדי לטייל. אתה יכול להתחבא כאן. מאחורי הגדר יער מעורב, ולאורך קצוותיו עצי ליבנה מוצקים. לפעמים בעלי מביא משם עצים ישנים וקוצץ אותם לעצי הסקה. בחצר יש גם בית מיוחד לעצי הסקה באתר כבר החלו לצמוח כרכומים וצמחו טיפות שלג. הם לא מתו גם כשהכפור פגע. יש לי פרחים בכל מקום. בהתחלה עשינו גינת חורף בבית עצמו, אבל הזכוכית הייתה פרושה בצורה לא נכונה והיו רווחים. כתוצאה מכך, כשהחל מזג האוויר הקר, הם קפאו מאוד יחד עם הפרחים ועשו אותם מחדש. כעת הגינה התפשטה בכל הבית. אבל הגאווה העיקרית היא ברחוב. יש כל מיני ניסויים שלי, תענוגות בוטניים. למשל, לאחרונה הייתי ב"גן הרוקחים" וגיליתי יסמין שגדל מסביב, עשו מזה קשת. אני מנסה לבנות אחד כזה בחצר שלי. יש לי גם בערך 200 ורדים, יש להם ריח מדהים, עצי אשוח, ארז, ערבות, ויבורנום. מה יש שם?
עצי חג המולד הקנדיים וארז שתלו את עצמם. לידם הוא מוזיאון הדינוזאור שלנו. הם בנו את זה לבנים שלי, כי הם היו מכורים לבעלי החיים האלה ולא יצאו מהמוזיאון הזה. באוהל העץ כל אביב יש תצוגה חגיגית של דינוזאורים על המדפים. צילום: סרגיי דז'ווקשווילי
אני חולם לגרש את הטלוויזיה
- יש לי איזושהי סלידה לפינות, אז פנימהקיר מעוגל לאורחים. אם מופיעה פינה חדה, אני בהחלט צריך להחליק אותה ולכסות אותה במשהו. אז שידת המגירות עומדת קצת עקומה. והכל כדי להסתיר את הפינה. זה כנראה נובע מהעובדה שאני אדם ללא קונפליקט. אני צריך שהכל יהיה שליו יש לי חלום סודי לגרש מישהו אחר - להוציא את הטלוויזיה מהסלון. בגלל שבאים אנשים, במיוחד ילדים קטנים - הנכדים שלי, ניקיטה בת התשע וסטיופיה בת השבע, מתחילים לצפות בזה, אוכלים באותו זמן, והכף תלויה איפשהו באמצע. הטלוויזיה מסיחה את דעתה, אבל כולם מתנגדים להזיז אותה. אגב, לא משנה כמה אני מנסה להושיב אורחים ליד שולחן האוכל הגדול, משום מה כולם מתאספים ליד דלפק הבר במטבח. כנראה בגלל שאתה יושב גבוה ויכול לראות רחוק. אני אוהב את המקום הזה בעצמי. והנכדים אוהבים לשבת מתחת לדלפק.
יש לי חברה - ממציאה טוליה פודרין. הוא עזר בעיצוב פנים והציע להקים במבוק אורח בחומות האורח צילום: סרגיי דז'ווקשווילי
אני שומר דברים עם משמעות
- הבית מכיל רק אותם פריטי פניםשאני אוהב. ואני זורק כל מה שאני לא אוהב. למען האמת, הייתה לי כמות מדהימה של מזכרות על המדפים. אבל הם אספו כל כך הרבה אבק שזרקתי אותם לקופסה ענקית ושמתי אותם במזווה. אני מתחיל לתת את זה לאט לאט. אני מבינה שפעם נהניתי מהדברים והפרטים הקטנים האלה, אבל עכשיו הם מכעיסים אותי. רק מאחורי הזכוכית בשידה היו הצעצועים, הפסלונים שאמא והחברות שלי נתנו לי. לדברים האלה יש משמעות, הם נושאים רוח מיוחדת. אני עוזב אותם. אני עושה את אותו הדבר עם בגדים. למעשה יש לי הרבה מזה בגלל העבודה שלי. יש אחד שהוא יקר, אבל נמאס לי ממנו. אני לא זורק את זה. סשה וסילייב (היסטוריון אופנה, מנחה "משפט אופנתי" - הערה מ"אנטנה") אמר לי פעם: "ארינה, עזבי את הדברים שאת אוהבת, האופנה תחזור". והוא בהחלט צודק. הקצתי להם מזוודה מיוחדת, שם אני שם אותם ומאחסן אותם.
