צילום: סרגיי דז'ווקשווילי
רק מעון קיץ! אז הבית שלנו פרברי היה הגה ומובן. הדאצ'ה של אשת הסבא הזקנה זקוקה לטיסה ... והתחלנו לבנות. מלאכת האל שנשלחו אלינו לא גמורה הפכנו לבית משפחתי, משלו, פשוט ונעים. פריטים אחדים של מורשת משפחתית: מזללה, מכונת תפירה ישנה, שלום במראה מגולף טריוויה מן הסבים והורים חיים בעבר - יצרו דרך פשוטה של חיים של הקן המשפחתי שלנו. אני אוכל כפות שקנה אבי, והבן והנכדים שלי שותים תה במחזיקי כוס שנרכשו על ידי. נשמה! כאשר נכדתו של סטפן נכנסת לבית המלאכה שלי, הוא נאנח ואומר: "לעזאזל! ובכן, איך אתה מגניב! "נכדה קטיה, רצת במעלה המדרגות עם הרדיו, זה לא נותן לנו שלום בוחר לאן הוא תישן הלילה. בית ילדותי הוא חדר של 24 מ"ר בצריף. זה היה מחנה לשעבר לשבויי מלחמה גרמניים בעיר סברדלובסק. עכשיו יש לי עשר פעמים 24.
ואני נולדתי ברחוב חמלב. בבית הבא פעם מן האולפן של ניקולאי ח 'אמלב נולד התיאטרון. MN Ermolova, שם וולודיה ואני משרת מאז התלמיד שנים עד עצם היום הזה. כנראה, הוא הביא אותי דרך החומה, ובמהלך השנים, דרך הקיר, עלה על הבמה של ירמולובסקי. דירתו של הגנרל היתה צפופה, אבל חמימה ולבבית. מעל המיטה שלי היה תלוי שטיח ישן עם תמונה של בית ביער; כשהייתי חולה, כרכתי צמות מברשות על השטיח הזה וחלמתי על בית כזה. עכשיו השטיח עם הצמות הוא מאוד תלוי בחדר השינה שלנו בית שנראה כמו החלום שלי. ובחדר המגורים יש מזנון, שבפינה הסב הגנרל הכניס לי עשרה סנט לחמאה.
צילום: סרגיי דז'ווקשוויליכנראה מאותן לחמניות מאוד וגדל יפה טניה, וזה לא כל כך קל לי להתקרב.שיחקנו בהצגה "מלכת השלג", אניהיתה מלכה, והוא כים. אמרתי: "נשק אותי, ילד. אתה פוחד? "וזאיטסב השיב: "אני חושש? אני לא פוחדת משום דבר! "ונשקתי ... כשהרומנטיקה כבר היתה מהודקת, התכנסו כל משתתפי משחק הילדים באגפים כדי להרהר בנשיקה הלא ילדותית הזאת. פעם רבנו. אני עומד על הדוכן, זה מתאים. אני אומר: "אל תעז, אל תיגע, תעמיד פנים שהיא תיאטרונית, זה הכל." והוא פונה למסדרון, ואני צריך לנשק אמיתי.
צילום: סרגיי דז'ווקשוויליככה אנחנו חיים במחלוקות.האח עדיין לא מרוצף, ושולחן האיפור לא צבוע, כי אף אחד לא מוותר על עמדותיו. אני אומר: "אריחים"... היא: "אבן!" אני: "מראה נראית כמו זהב ישן"... היא: "עץ כהה!" לכן עומדים על שולחן ההלבשה זוג זקנים מפורצלן, שנקנו בגרמניה. כשראיתי אותם מאחורי הזכוכית, צעקתי: "טניה, תראי, זה אנחנו!" הבובות האלה הן מהשיר שלי שנכתב לטניה: "בואו נעבור ככה את החיים, רק שניכם. בואו נלך יחד מתחת למטריה, נלך אל האור הנצחי. שאף אחד, בשום מקום ולעולם לא, ימנע מאיתנו לאהוב, לסלוח ולהבין תמיד, בכל השנים. תן לך להיות מאה ואחד, ואני בקושי מאה... כן, אף אחד מאיתנו לא יישאר!"
